החלטה בתיק ע"פ 4348/12

           בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) בת"פ 26605-10-11 מיום 19.4.2012 במסגרתו נדון המשיב לשישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה בה הורשע; קנס בסך 1,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח.

תמצית הרקע עובדתי

1.        המשיב הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וסחיטה בכוח לפי סעיף 427 לחוק.

2.        וזו תמצית העובדות על פי כתב האישום המתוקן: המשיב והמתלונן הינם שכנים ומתגוררים בדימונה. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, עבד המשיב בחברת אינטל באמצעות קבלן. בחודש ינואר 2011 או בסמוך לכך המשיב הציע למתלונן לעבוד גם כן בחברה, באמצעות אותו הקבלן, וכך היה: המתלונן החל לעבוד בחברה, בתיווכו של המשיב, באמצעות אותו הקבלן. אלא שעבודתו של המתלונן בחברה לא נמשכה זמן רב, וכעבור שבועיים חלה המתלונן ונעדר תקופה ממושכת, וכתוצאה מכך פוטר מעבודתו. המתלונן שהה במשך מספר חודשים באופקים, ובחודש יוני 2011 או בסמוך לכך שב לדימונה.

           עם שובו של המתלונן לעיר, בחודש יוני 2011 או בסמוך לכך, הגיע המשיב לביתו של המתלונן, היכה אותו באגרוף בצלעותיו והטיח בו כי בגין פיטוריו גרם לו לבושות ול"פאדיחה" ו"שם לו רגל" מכיוון שבין הקבלנים יש תחרות. המשיב הבהיר למתלונן כי הקבלן דורש שהמתלונן ישלם לו פיצוי בסך 20,000 ש"ח ואיים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו ובין היתר כי "יעשה אותו נכה" על מנת להפחידו ולגרום לו לשלם את הסכום האמור. בהמשך, אמר המשיב למתלונן כי הקבלן מסכים שהמתלונן ישלם את "החוב" בתשלומים של 600 ש"ח מדי חודש במשך שלוש שנים.

           בחודשים יוני עד אוקטובר 2011 המשיך המשיב לאיים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, ברכושו ובפרנסתו, בכוונה להפחידו ולגרום לו לשלם את הסכום האמור. בין היתר, ובמספר הזדמנויות שונות, איים המשיב כי ידאג ש"יוציאו" את המתלונן מביתו על מנת להשכירו לאחרים עד לכיסוי החוב; כי אם יפנה למשטרה הוא "יעשה אותו נכה"; כי אם לא ישלם את הסכום האמור, הוא "יגמור אותו" או "יפגע בו" וכיוצא באלה ביטויים. בשל חששו של המתלונן מהמשיב, שילם המתלונן במהלך התקופה האמורה מספר תשלומים בסך כולל של 2,000 ש"ח.

תמצית גזר דינו של בית המשפט המחוזי

3.        במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המערערת (המאשימה) תעתור לרף עליון של 14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו של המשיב, ולמעצר על תנאי ופיצוי למתלונן. כמו כן, הוסכם כי סנגורו של המשיב יוכל לטעון באופן חופשי לעניין העונש.

4.        לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעניין גזר הדין, השית בית המשפט המחוזי ביום 19.4.2012 על המשיב שישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות. בית המשפט ציין כי החליט לא למצות את מלוא חומרת הדין עם המשיב, בין היתר בהתחשב בנסיבותיו האישיות: מותו של אביו בעת היותו במעצר; נכותו בשיעור 37% בעיניו; היותו אב לילדה בת תשע; בת זוגו שנמצאת בהליכים לקבלת אזרחות ישראלית; החרטה שהביע המשיב על התנהגותו, אשר בית המשפט התרשם שהיא חרטה כנה.

5.        בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המערערת ועיכב את ביצועו של גזר הדין לתקופה של 45 יום עד להגשת ערעור על גזר הדין.

הערעור ובקשת עיכוב הביצוע

6.        המבקשת טוענת במסגרת ערעורה - באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם - כי העונש שנגזר על המשיב נוטה באופן קיצוני לקולא וחורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה בעבירות בהן הורשע. נטען כי התנהגותו של המשיב היא התנהגות אלימה ומכוערת שנמשכה חודשים ארוכים וכוונה כלפי החלש ממנו. נטען כי העונש שנגזר על המשיב אינו מעביר מסר חד וברור דיו בגנות מעשיו האלימים ואינו מרתיע את המשיב או אחרים. עוד נטען כי עבירות סחיטה באיומים וסחיטה בכוח מתאפיינות בכך שהן קשות מאד לגילוי ולחשיפה, ולכן מחייבות עונש מרתיע ומחמיר בדמות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. לפיכך, מבקשת המערערת כי ערכאת הערעור תחמיר בעונשו של המשיב ותגזור עליו עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

7.        בד בבד, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד לדיון בערעור. נטען כי אם המשיב יחל את עבודות השירות בטרם יישמע הערעור, עשוי הדבר להגביל את שיקול הדעת של ערכאת הערעור, להשליך על תוצאות הערעור ואף לייתרו. עוד נטען כי בית משפט זה קבע פעמים רבות שיש לעכב עונשי ביצוע קצרים בהם מוגש ערעור מטעם המדינה על קולת העונש על מנת לאפשר לערעור להישמע ולהתברר כראוי. בנוסף נטען כי לא ייגרם למשיב כל נזק אם יעוכבו עבודות השירות עד לאחר שמיעת הערעור. לבסוף נטען כי הדיון בערעור, בהיותו ערעור על קולת העונש גרידא, לא צפוי להתארך זמן רב.

8.        ביום 1.6.2012 ניתן על ידי צו עיכוב ביצוע ארעי של גזר הדין עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה.

9.        המשיב טוען - באמצעות בא כוחו, עו"ד נעם בונדר - בתשובה לבקשת עיכוב הביצוע, כי הערעור הוגש יומיים לפני המועד האחרון להגשת הערעור, וכי במקרים דומים כאשר מוגש ערעור על ידי ההגנה בסמוך למועד האחרון נקבע על ידי שופטי בית משפט זה כי אין מקום לעכב את הביצוע, וכך יש לנהוג אף בהתייחס לבקשות עיכוב ביצוע מטעם המדינה. נטען כי כבר נוצרה אצל המשיב הסתמכות על גזר הדין וכי העובדה שהמשיב יחל בביצוע עבודות השירות לא תמנע מערכאת הערעור מלדון בערעור ולהחמיר בעונשו לעונש מאסר בפועל, ככל שתסבור שכך מוצדק לעשות.

10.      בכל הנוגע לסיכויי הערעור, המשיב טוען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים בשים לב לשתי נקודות. ראשית, נטען כי בפסיקת בית משפט זה נקבע פעמים רבות כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזר הדין, למעט במקרים קיצוניים ונדירים. מקרה זה, נטען, אינו נמנה על אותם מקרים נדירים בהם תתערב ערכאת הערעור. שנית, נטען כי בפסיקת בית משפט זה נקבע פעמים רבות כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בגזרי דין שניתנים במסגרת טווח העונש שהוסכם על ידי הצדדים בהסדר הטיעון. במקרה זה, נטען, אין חריגה מהטווח המוסכם כאשר המבקשת טענה ל-14 חודשי מאסר בפועל והמשיב היה חופשי לטעון לעונש.

דיון והכרעה

11.      לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני ועיינתי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת עיכוב הביצוע להתקבל.

12.      בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי עונשי מאסר קצרים יחסית יעוכבו, בדרך כלל, ככל שמוגש ערעור על קולת גזר הדין. כמו כן נקבע לא אחת כי בקשות עיכוב ביצוע שמוגשות מטעם המדינה במסגרת ערעור על קולת העונש, כאשר מדובר בעונש מאסר שמבוצע בעבודות שירות והמדינה טוענת כי יש מקום לעונש מאסר בפועל, יתקבלו בדרך כלל. הטעם המרכזי לכך נעוץ בעובדה כי אם לאיעוכב ביצוע העונש והמשיב ירצה את עונשו (רובו או כולו), עשוי הערעור להתייתר והמדינה, בכובעה כמערערת, תועמד בפני עובדות מוגמרות מבחינת ריצוי העונש. זאת ועוד, ריצוי העונש (רובו או כולו) גם צפוי לכבול את שיקול דעתה של ערכאת הערעור ולפגוע באופן זה באינטרס הציבורי להעמיד גזרי דין לבחינת ערכאת הערעור [ראו, בין היתר: ע"פ 2938/08 מדינת ישראל נ' אגבריה (טרם פורסם, 14.4.2008); ע"פ 5360/07 מדינת ישראל נ' כריים (טרם פורסם, 20.6.2007); ע"פ 10315/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 9.11.2005); בש"פ 1494/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מו(2) 632 (1992)].